גמ' כיני מתניתא וכו'. כלומר דכן צריך לפרש מכזיב וכו' כדפרישית במתני' וגרסי' לכל הא דלקמן לעיל בפ''ו דשביעית בסוף הלכה א' עד תשורי מראש אמנה וע''ש:

והוא שמשך עפר. הא דאמרינן שאם ניטל ממקום זה ובא לו למקום אחר דיינינן לחומרא למעשרות ולשביעית ואחר מקומו שבתחילה אם היה בא''י ובא לו מח''ל או כיוצא בו דוקא שמשך עפר מאותו המקום שבתחילה ונתיישב במקום אחר דיינינן ליה כאותו עפר של מקור חיוב אבל אם שטף הפירות ממקום החיוב למקום הפטור (אלא) הדין בהם כדאמרינן לעיל בריש פ''ב פירות א''י שיצאו לח''ל הרי הן פטורין מן הכל וכר''ע:

ומה אנן קיימין. ולענין מאי עסקינן לזה אם במקום שהיה א''י ונעשה כסוריא כלומר אם ניטל המקום שבירדן שהיה בא''י ושטפו והלך לו בסוריא ובעינן למימר שנעשה אותו המקום כדין סוריא ולא כדין א''י קשיא ואמאי והרי הוא בחזקתו למעשרות ולשביעית שהרי אותו המקום הוא מכנגד א''י ושם נתחייב במעשרות ובשביעית מן התורה כדקאמרת שהוא גבול בפני עצמו ונחשב הוא כדין אותו המקום שהוא כנגדו ואמאי תחשביה עכשיו כסוריא ולפוטרו ממעשרות ושביעית מן התורה אלא כדין סוריא שאין שם החיוב אלא מדבריהם ולמה לא נימא לחומרא דבחזקתו הוא כפי אותו המקום שהיה שם בתחילה ושאני גבי הא דאמרי' לענין מציאה דהתם משום ייאוש בעלים נגעו בה וקאמר ר' ירמיה וכו' דלא איתמר האי מילתא אלא לענין חזקות כהאי דאמרי' בפ' חזקת הבתים שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל ואם נעקר המקום שהיה כנגד עבר הירדן ובא לו כנגד ארץ אחרת הרי הוא כאותה הארץ שהוא עכשיו כנגדה לענין חזקה וכן לענין ביעור כדתנן לעיל בפ''ט דשביעית שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל וכדאמרן וכן לענין מעשר בהמה כדתנן בפ''ט דבכורות הירדן מפסיק למעשר בהמה לר''מ שלא יצטרפו אלו שבעבר זה עם אלו שבעבר הזה וכלומר דלענין זה נמי קאמר דהירדן גבול בפני עצמו דמפסיק הוא למעשר בהמה כדאמרינן התם דטעמיה דר''מ מהכא דכתיב והירדן יגבול אותו וכו' ולעיל מינה קאמר דאיכא מ''ד והיינו ר' אמי דהכא דס''ל אליבא דר''מ דאם יש שם גשר הגשר מצרפן ולאו טעמיה דיליף מקרא והיינו נמי דקאמר הכא לענין שאם יש באותו מקום שניתן הוא עכשיו לצרפן הרי הוא מצרפן דהולכין בתר השתא ולא אחר המקום שהיה בתחלה אבל לענין מעשרות ושביעית אזלינן לחומרא אם המקום שהיה בתחילה מקום חיוב הוא:

מה שנטל נטל וכו'. כלומר דיינין לזה כהאי דאמרינן בתוספתא דב''מ לענין ייאוש הירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן ואין להבעלים כלום דמסתמא יאושי אתייאש ליה וה''נ לענין דין ארץ ישראל וח''ל שאם נטל מכאן ונתן לכאן הרי הוא כמקום שנתנו לשם וכדמפרש לקמיה לענין מאי הוא:

עשה ירדן שנטל מזה ונתן לזה. כלומר אבל אם עשה הירדן כמי שנטל מזה ונתן לזה והיינו שעקר ממקום זה ונתנו למקום אחר:

ומ''ד הירדן גבול בפ''ע והוא שיהא במקום אחד. כלומר דודאי טעמיה מדמשמע מקרא הכי ומשמע הכי א''כ דיינינן ליה כגבול בפ''ע אבל דוקא שיהא במקום אחד וכדפרישית דאם האי שבתוכו במקום אחד הוא נחשב כאותו המקום שכנגדו אם הוא כנגד א''י כא''י הוא ואם כנגד ח''ל כח''ל הוא ולאפוקי מהא דלקמיה:

מ''ד הירדן מא''י. יליף לה מהאי קרא דכתיב ביהושע אצל הגבולין והערבה והירדן וגבול כלשון הזר לא נמצא במקרא אלא בגבול למטה בני ראובן כתיב ויהי גבול בני ראובן הירדן וגבול וגו' וכן לקמן הירדן וגבול עד קצה ים כנרת וגו' וכן בגורל למטה בני יהודה כתיב וגבול קדמה וגו' וממה דכתיב בגורל בני ראובן משמע יותר דהירדן נחשב בתוך הגבול מ''ד הירדן מח''ל יליף מדכתיב בגורל מטה בני בנימין והירדן יגבול אותו לפאת קדמה משמע שהירדן יגבול אותו אבל הוא אינו נחשב בתוך הגבול:

אית תניי תני הירדן מא''י. הירדן עצמו מא''י הוא נחשב ונ''מ להאיים אשר בתוכו דין א''י להם ואיכא דתני דמח''ל הוא דנחשב ואיכא דתני הירדן גבול בפ''ע כלומר אינו נחשב לגמרי לכאן או לכאן אלא כל שהוא כנגד א''י הוא א''י וכל שהוא כנגד ח''ל כח''ל הוא ומפרש ואזיל במאי פליגי:

וניתנת לכל כהן וכו'. אמתני' קאי וכדפרישית במתני':

תני. בתוספתא חלת הגוי וכו' שא''צ ואוכל אותה אף הזר:

אבל לירקות או. יאמרו בהן דאף לתרומה גדולה לא חשו וכהדא דתני וכו' לעיל בריש מעשרות דאף בא''י אינם אלא מדבריהם:

אוכל. על סמך שיפריש אח''כ. לא חששו בח''ל אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ורבי הילא מוסיף דלא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד ולא לשאר מעשרות:

תורגמונייא. הן המתרגמים האחרונים ובני ר' חייא נקראים כן:

היו מפרישין תרומות ומעשרות. בגולה:

אמר ר''ז ופליג. דממתני' שמעינן שאינה מדמעת כלל ואפי' בשוה אחד באחד דהא תנינן ונאכלת עם הזר על שולחן אחד אלמא שאפי' אין בה אלא כדי החולין שאוכל הזר אינה מדמעת:

הורי ר' אבוהו בבוצרה. שהיא חוץ לארץ שהחלה שם צריכה רוב לבטלה אם נתערבה וקאמר ר' יונה דמלמדינו בזה שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה כלומר שאינה נאסרת התערובת עד שיהא מאה ואחד אלא אפי' בפחות ממאה עולה היא ומיהת רובא צריכה לבטלה:

אוף ר' יוסי מודה בה כצ''ל. ואסיפא ואסורה לזבין וכו' קאי דבהא אוף ר' יוסי מודה דכל זמן שלא טבלו אסורין בה ולפי שחומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו ולא פליג ר' יוסי אלא בשאר טמאים שטומאתן ממגע טומאה היא:

וזו וזו מדבריהם היא. כלומר והואיל ושתיהן מדבריהם הן לפיכך אמרו כאן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור כדי לרבות בנאכלת ולא בנשרפת כדפרישית במתני':

ויפריש לכהן. אבבא דבתרה במתני' קאי מהנהר ומאמנום לפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן. ואמאי הצריכו שתי חלות לא יפריש אלא לכהן שלא תשתכח תורת חלה לכהן ואל יפריש לאור וקאמר דטעמא שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת שהרי טמאה היא מאויר ארץ העממים ולפיכך הצריכו ב' חלות לפי שמתוך שהוא מפריש שתיהן לכשבא לכאן לפני החכמים הוא נשאל מפני מה הוא כך ואומרים לו:

של אור יש לה שיעור. אותן המקומות שהן מכזיב עד הנהר ועד אמנום דתנינן דשל אור יש לה שיעור לפי שהוא דבר תורה כלומר דמכל מקום מא''י היא שיש בה חיוב מד''ת וכדפרישית במתני' ושל כהן אין לה שיעור לפי שאינה אלא מטעם חששא בעלמא מדבריהם וכדמסיק ואזיל. ויפריש לאור ולא יפריש לכהן. כלומר דהרי למה הצריכו אותו להפריש עוד השניה לכהן הוא מטעם שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת והיא החלה הראשונה וא''כ השניה אינה אלא מדבריהם ולפיכך אין לה שיעור: